פסק-דין בתיק ע"ו 32535-03-11

השופטת ש' וסרקרוג, ס' נשיאה :

1.         הערעור הוא על פסק הדין של וועדת העררים (כב' השופט א' שדה - יו"ר, וחברי הוועדה ד"ר א' אריש וד"ר צ' בן-ישי) לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (להלן: חוק נכי רדיפות הנאצים ) בתיקים: ו"ע 27895-08-10 ו-ו"ע 27719-08-10 מיום20/2/11, לפיו נקבע כי המערערות אינן זכאיות לתגמול רטרואקטיבי החל משנת 1997 בגין נכות בשל רדיפות הנאצים הן בעילת עוצר והן בעילת בריחה מחמת פחד מהגרמנים.

2.         מאחר שמדובר בשני ערעורים זהים של מערערות שהן אחיות, הגב' דוידוביץ והגב' הלמר (להלן: המערערות ), ולהן כפי שקבעה גם הוועדה סיפור חיים דומה ותביעות זהות אוחד בפנינו הדיון בשני הערעורים.

הרקע וההליכים הקודמים :

3.         הגב' דוידוביץ ילידת שנת 1939 והגב' הלמר ילידת 1937. המערערות נולדו בטימישוארה ברומניה ועלו לארץ בשנת 1950.

המערערות הגישו תביעה ראשונה לרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז-1957 (להלן: הרשות המוסמכת או המשיבה ) ביום 28/9/97 בטענה כי נגרמה לכל אחת מהן טראומה נפשית עקב רדיפות הנאצים בהיותן ילדות בעירן טימישוארה ברומניה, שבגינה נאלצו גם לנטוש את ביתן ולהסתתר בעיר אחרת, העיר לוגוש.

להלן נוסח התביעה כפי שהוגשה לראשונה:

" טראומות נפשיות עקב הרדיפות של הנאצים והצורך לנטוש את הבית ולהתחבא בעיר רחוקה אליה נדדנו בלילות ברגל, בעגלות וברכבות".

            על גבי טופס "ההצהרה" הוסף:

" ההפצצות והפשיסטים גרמו לי לפחדים - כניסה למקומות חשוכים ומאנשים. מאחר והייתי בגיל הרך וכן עקב מחסור במזון בטמישוארה וכן במקומות הסתר - סבלתי מתת תזונה וחוסר התפתחות גופנית".

ביום 25/12/97 נשלחה למערערות מאת הרשות המוסמכת תשובה פורמאלית המאשרת עצם קבלת הפניה ומציינת כי ככל שתתקבל התביעה ישולמו התגמולים מיום הגשת הפניה .

4.         ביום 24/6/99 קיבלה הגב' דוידוביץ תשובת הרשות המוסמכת לגופה של התביעה שהגישה, וביום 31/8/1999 קיבלה גם הגב' הלמר תשובה. ההודעות נשלחו בדואר רגיל. אין חולק כי המערערות אכן קיבלו החלטות אלה.

על-פי ההחלטות של הרשות המוסמכת נדחתה התביעה מאחר שלא מתמלאים בעניינן של מי מהמערערות תנאי סע' 1 לחוק נכי רדיפות הנאצים (מצורף נספח ג' לערר בפניי הוועדה בכול אחד מן התיקים).

ביתר פירוט נציין כי נרשם באותן תשובות מאת הרשות המוסמכת לגבי כל אחת מהמערערות כי:

" הנך מייחסת את נכותך לתנאים בהם היית נתונה ברומניה אשר למרות היותה נתונה להשפעה גרמנית לא הייתה חלק משטח הכבוש הנאצי.

לא הוכחת כי נכותך נגרמה עקב היותך נתונה בתנאי מאסר או כעין מאסר במובן סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני."

עוד נרשם באותה תשובה כי יש באפשרות כל אחת מהמערערות להגיש ערר בפני וועדת העררים, וזאת תוך 30 ימים מיום קבלת ההחלטה.

            אין מחלוקת בין הצדדים כי נכון לאותה עת לא הוגש ערר על ההחלטה.

5.          ביום 6/8/2008 ו- 7/8/2008, בעבור כ- 9 שנים מקבלת החלטת הרשות המוסמכת, פנו המערערות פעם נוספת לרשות בבקשה להכיר בהן כנכות רדיפות הנאצים. הפנייה החדשה נעשתה לאור החלטת ועדת העררים בעניין הרשקו (ו"ע 1733/07 הרשקו ואח' נ' הרשות המוסמכת. ניתן ביום 12/5/08) אשר הכירה ביהודים יוצאי בולגריה ורומניה ככאלה שסבלו מעוצר שהונהג בעריהם בחלק משעות היממה ולפיכך זכאים להיות מוכרים, בכפוף לקריטריונים שנקבעו ולנכות שתוכח, כנכי רדיפות הנאצים (להלן: עניין הרשקו ).